הסתגרות מתבגרים
הילד שלך פתאום יותר מסתגר בחדרו? פחות מדבר אתכם?
הסתגרות בני נוער הנו אחד המאפיינים של גיל ההתבגרות. בתקופה זו המתבגר עסוק בבניית הזהות האישית שלו וקבוצת השווים (החברים) הנה הקבוצה המשמעותית לו ביותר.
מה ניתן לעשות כשהילד פחות מתקשר וכיצד לוודא שאין לו בעיה כשמסתגר?
ראשית, נתייחס לנושא התקשורת.
בגיל ההתבגרות בני הנוער לעיתים פחות מתקשרים עם ההורים ועסוקים בבניית עצמאותם. חשוב לכבד את תהליך התפתחות משמעותי זה, אך חשוב לשמור על עקרונות התקשורת המקרבת והנוכחת:
– יצירת ריטואל קבוע של תקשורת. למשל, כשההורה חוזר מהעבודה מבקש להיכנס למספר דקות לחדר של הילד. או לחילופין שמירה על תקשורת סביב ארוחות ערב קבועות.
– התייחסות חיובית לנוכחות הילד. למשל, "איזה כיף לראות אותך"; "טוב שאני יכול להיות אתך קצת".
– חיזוק חיובי. למשל, "הוצאת את הכלב. איזה כיף שאפשר לסמוך עליך". "תודה שהורדת את הכלים מהשולחן".
– שילוב של מגע קל. יד על הכתף וכו' לשם שמירה על חום וקרבה.
נכון, יש רגעים רבים לא פשוטים עם המתבגרים שלנו. ובני נוער יכולים להיות חסרי סבלנות. וכן, יש לנו גם ביקורת או ציפיות מהם. יחד עם זאת שמירה על העקרונות לעיל, יאפשרו תקשורת קבועה ומקרבת.
הסתגרות בני נוער–
כאמור, הסתגרות מתבגרים הנו חלק מתהליך התפתחות תקין. יחד עם זאת יש לשים לב לסימנים הבאים-
– שינויים תכופים במצבי הרוח
– מיעוט או עליה רבה באכילה
– מיעוט או עליה רבה בשינה
– צמצום מפגש עם חברים, או שיטוט יתר והיעלמות
– ירידה בלימודים, או היעדרויות רבות מאוד מהלימודים
– הצהרות על מכאובים שונים וחוזרים (כאבים סומטיים)
– אמירות שליליות כלפי העצמי ו/או חוסר אמונה ביכולת ובהתמודדות עם אתגרים
– שימוש באלכוהול ו/או סמים
– שינויים מהותיים בתפקוד היומיומי
סימנים אלו יחד עם הסתגרות, עלולים להצביע על דיכאון סמוי.
דיכאון סמוי, נפוץ ביותר אצל מתבגרים ולעיתים לא רק ההורים מתקשים להבחין בו, אלא גם אנשי המקצוע. הסיבה נעוצה בקושי שלנו להכיר שילדנו עלולים לסבול מדיכאון. למעשה 25% מבני הנוער המאובחנים עם הפרעות קשב סובלים מחרדות. ו- 18% מהם סובלים מדיכאון. הם מאובחנים לרוב לא נכון. לרוב מאובחנים בטעות כסובלים מהפרעת קשב ומקבלים טיפול תרופתי לא נכון שאף עלול להחריף את מצבם.
מה עליי כהורה לעשות?
ראשית, יש להיות עם האצבע על הדופק. להתבונן בצורה יותר מדודה לגבי התנהלות הילד שלכם. האם יש שינוי בהרגלי האכילה שלו? הרגלי השינה? יותר מסתגר בחדרו ופחות ניפגש עם חברים? שינויים רבים יותר במצבי הרוח שלו? וכיו"ב
שנית, חשוב לברר באופן ישיר עם הילד במה אתם מבחינים שקורה אתו בעת האחרונה ולבדוק עמו באם חש מצוקה, או זקוק לעזרה.
תוך כדי השיח, ובהנחה שתוכלו לייצר שיח פתוח, חם, כנה וישיר תוכלו להתרשם ממצב ילדכם והחליט כיצד ניתן לסייע לו, מידה וזקוק לסיוע.
במידה ואתם מתקשים לעשות שיח זה עמו, חשוב להיעזר באיש מקצוע.
אמירות אובדניות–
במידה והילד שלכם השתמש באמירות אובדניות ישירות ("אני רוצה למות") או כלליות (הלוואי שלא הייתי קיים"), יש לפנות מיידית להתייעצות עם איש מקצוע.
חשוב לזכור, בכל שנה מדווחים בממוצע על כ- 6000 ניסיונות. ומתאבדים כ- 400 איש וכ- 20% מהם מתחת לגיל 25.
התאבדות הנה סיבת המוות השנייה בקרב צעירים בני 15-24. מתבגרים- 19% שקלו אובדנות, 15% תכננו תכנית אובדנית, 9% עשו ניסיון אובדני.
הסיבות המשמעותיות הגורמות לאובדנות הנו דיכאון, קשיים אישיותיים (חרדה ממושכת, פרפקציוניזם נוקשה שמוביל לקשיים בדימוי וכיו"ב), קונפליקטים במשפחה וקונפליקטים מתמשכים בין חברים.
מהו ההבדל בין הסתגרות טבעית של גיל ההתבגרות, לבין נסיגה, התכנסות ועד לדיכאון מתבגרים וכיצד על ההורים לפעול
