התמודדות עם אובדן ושכול: מה מלמד הסיפור על קיסה גוטמי
התמודדות עם אובדן ושכול היא מהחוויות הקשות בחיים. סיפורה של קיסה גוטמי מציע נחמה עמוקה, ודרך עדינה מהכחשה לעבר קבלה וריפוי. מאת אמיר שפר, מטפל CBT בכיר בחיפה ובזום ומרצה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי ופסיכולוגיה בודהיסטית.
"החיים מעטים, והמתים רבים. אין בעולם דרך להימלט מן המוות"
— מתוך סיפורה של קיסה גוטמי, מסורת בודהיסטית עתיקה
אין כאב כמו אובדן של אדם אהוב. וכשהאובדן טרי, המחשבה עצמה מסרבת לקבל אותו, „זה לא יכול להיות", „זה לא הוגן", „אני לא אשרוד את זה". דווקא מתוך המקום האנושי הזה נובע אחד הסיפורים היפים והמנחמים במסורת הבודהיסטית.
הסיפור: אם, ילד, וגרגר חרדל
קיסה גוטמי, אם צעירה, איבדה את בנה הפעוט, ילדהּ היחיד. מעורפלת מרוב יגון, היא סירבה לקבל את מותו. היא נשאה את גופתו מבית לבית והתחננה לתרופה שתחזיר אותו לחיים. אנשים חשבו שיצאה מדעתה. לבסוף מישהו הפנה אותה אל הבודהה. היא ביקשה ממנו תרופה. הבודהה נענה: „כן, הביאי לי חופן גרגרי חרדל", בקשה פשוטה, חרדל היה בכל מטבח בהודו, „אך עליהם לבוא מבית שבו מעולם לא מת איש".
קיסה גוטמי רצה מבית לבית. בכל בית היו גרגרי חרדל, אך בכל בית גם ידעו מוות: כאן נפטר אב, שם אֵם, בן, בת. בית אחר בית, היא הבינה, לאט ומעצמה, שהמוות אינו עונש פרטי שנפל רק עליה. הוא חלק מהחוויה האנושית שכולם חולקים. היא קברה את בנה, שבה אל הבודהה, ומצאה נחמה ודרך.
מה הסיפור לא אומר
חשוב להבהיר, כי קל לטעות: הסיפור אינו אומר „תתגברי", „המוות לא חשוב", או „תפסיקי להתאבל". להפך. הכאב של קיסה גוטמי מכובד לכל אורך הדרך. מה שהסיפור כן עושה הוא עדין ועמוק: הבודהה אינו מטיף לה. הוא נענה לה במקום שבו היא נמצאת (מבטיח „לעזור"), ומאפשר לה לגלות בעצמה, דרך החוויה, את מה שאי אפשר ללמד במילים. חוכמה שמתגלה, לא חוכמה שנאמרת.
הנחמה שבשיתוף האנושי
אחד הגורמים המרפאים ביותר בטיפול נקרא „אוניברסליות", ההקלה העצומה בגילוי שאיננו לבד בסבלנו. באבל, הבידוד מכפיל את הכאב: „אף אחד לא מבין", „רק אני מרגישה כך". גילוי שכל בית נשא אובדן אינו מקטין את האהבה לילד, אך מוציא את האבל מהבדידות, ומחזיר את האדם אל תוך הקהילה האנושית. זו נחמה, לא ביטול.
החץ הראשון והחץ השני של האבל
הבחנה בודהיסטית חשובה מבדילה בין שני „חִצים". החץ הראשון הוא הכאב עצמו, הצער על האובדן. הוא בלתי-נמנע, אנושי, וראוי לכבוד, אין ואסור „לתקן" אותו. החץ השני הוא הסבל שאנחנו מוסיפים לפעמים על גבי הכאב: „זה לא היה צריך לקרות", „זו אשמתי", „אני לא אצליח להמשיך". החץ הראשון הוא האבל; החץ השני הוא הסבל סביב האבל, ואותו אפשר, בעדינות ובזמן, להקל. על ההבחנה הזו הרחבתי כאן.
קבלה אינה שכחה
הצעד הראשון בריפוי הוא המעבר מהכחשה („החזירו לי אותו") אל האפשרות לתת למציאות להיות מציאות. אבל קבלה אינה שכחה, ואינה הפסקת האהבה. היא מאפשרת לאבל לזרום במקום להיתקע, ולקשר עם מי שאיבדנו להמשיך להתקיים בתוכנו בצורה אחרת. אין לאבל לוח זמנים, וכל אחד עובר אותו בקצב שלו. לעיתים התהליך הזה קשה מכדי לעבור לבד, וטיפול תומך יכול להיות מרחב בטוח ללוות בו את הדרך.
"..באותן שנים תמיד הרגשנו שאיננו יכולים באמת לתלות תקוות במטפלים, זאת כיוון שהרבה פעמים הם לא היו מוכנים או שלא ידעו לתת את המענה הנכון בזמן הנכון. כפי שלמדנו במהלך השנים, עם מחלה כמו סרטן, חייבים טיפול מסור באמת, בו המטפל מחוייב לסייע נפשית ברגעים הקשים מנשוא, אשר לעיתים מגיעים ללא כל אזהרה מוקדמת.
טיפול מסור כזה קיבלנו אצל אמיר, שהיה מוכן לעשות המון על מנת להקשיב ולסייע לנו בשעות המצוקה הקשות, אם זה בטלפון ואם זה בפגישות פרונטליות. אמיר היה לצידנו במשך תקופה של יותר משנה (אשר הסתיימה בהתדרדרות הפיסית במצבה של בת זוגי ולבסוף בפטירתה), כל אותה תקופה יכולנו שנינו להרגיש שיש לנו, סופסוף, תמיכה נפשית אמיתית!
אמיר היה שם לצידנו כל הזמן, תמיד מוכן להקשיב ולעזור עם סבלנות אין קץ, `מאובזר` בכלים רבים ומגוונים שסייעו לנו בהתמודדות עם מצבים שונים ויותר מכל הרגשנו שבאמת אכפת לו מאיתנו. היום, בדיעבד, אני רק יכול להצטער שלא הכרנו את אמיר קודם לכן, אולי כך היינו יכולים להתמודד עם המחלה הזאת בצורה קצת יותר טובה"
— אייל מספר על תהליך הטיפול
כמה זמן „אמור" להימשך אבל?
איך טיפול יכול לעזור בהתמודדות עם אובדן?
אם אתם מתמודדים עם אובדן ומרגישים שהכאב כבד מכדי לשאת לבד, אתם לא צריכים לעבור את זה לבד. מרחב בטוח ומלווה, בקליניקה בחיפה ובזום.
ניתן להפגש אונליין בכל הארץ, או בקליניקה בחיפה- נגישה לאזור הקריות, טירת הכרמל, יקנעם, זיכרון יעקוב וטבעון.
